מחקר VANISH2, מחקר אקראי ורב מרכזי, השווה בין אבלציה באמצעות צנתר לבין טיפול עם תרופות אנטי אריתמיות בחולים עם אוטם לבבי קודם וטכיקרדיה חדרית (ventricular tachycardia, VT). ההקצאה האקראית בוצעה בריבוד לשכבות לפי כשירות לתרופה, בהתאם לקריטריונים קליניים שנקבעו מראש.
עוד בעניין דומה
בתת מחקר זה, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Journal of the American College of Cardiology, החוקרים ביקשו להשוות בין תוצאי האבלציה לבין תוצאי הטיפול התרופתי האנטי אריתמי, בהתאם לשכבת הכשירות לתרופה.
חולים נחשבו כשירים להקצאה לסוטלול (sotalol) לעומת אבלציה אם עמדו בכל הקריטריונים הבאים: קצב סינון גלומרולרי מוערך (estimated glomerular filtration rate, eGFR) ≥30 מ״ל/דקה, דרגת תפקוד NYHA (New York Heart Association) 1-2, מקטע פליטה של חדר שמאל (left ventricular ejection fraction) ≥20%, היעדר סערת טכיקרדיה חדרית (VT storm) וללא היסטוריה של טורסד דה פואנט (torsades de pointes) או הארכת מקטע QT. כל יתר החולים הוגדרו כשירים להקצאה לאמיודרון (amiodarone) לעומת אבלציה.
נקודת הסיום העיקרית היתה תוצא משולב של תמותה, שוק מתאים ממכשיר דפיברילטור מושתל (implantable cardioverter-defibrillator, ICD), סערת טכיקרדיה חדרית, או טכיקרדיה חדרית ממושכת שטופלה אם היתה מתחת לסף הזיהוי של הדפיברילטור, אשר התרחשה יותר מ-14 ימים לאחר ההקצאה. נקודות הסיום המשניות כללו מדדי בטיחות ואת מרכיבי נקודת הסיום העיקרית בנפרד. באנליזה זו, תוצאי האבלציה הושוו בנפרד לתוצאי סוטלול ולתוצאי אמיודרון.
בסך הכל נכללו 416 חולים (199 בשכבת הסוטלול ו-217 בשכבת האמיודרון), עם משך מעקב חציוני של 4.3 שנים. תוצאות המחקר הדגימו כי בשכבת הסוטלול, נקודת הסיום העיקרית התרחשה ב-44 מתוך 95 חולים (46%) שהוקצו לאבלציה וב-62 מתוך 104 חולים (59%) שהוקצו לסוטלול (יחס סיכונים 0.64; רווח בר-סמך 95%: 0.43-0.94; P = 0.02).
בשכבת האמיודרון, נקודת הסיום העיקרית התרחשה ב-59 מתוך 108 חולים (55%) שהוקצו לאבלציה וב-67 מתוך 109 חולים (61%) שהוקצו לטיפול עם אמיודרון (יחס סיכונים 0.86; רווח בר-סמך 95%: 0.61-1.22; P לא מובהק).
בנוסף, טכיקרדיה חדרית ממושכת מתחת לסף הזיהוי של הדפיברילטור הופיעה בשכיחות נמוכה יותר לאחר אבלציה בשתי השכבות:
בשכבת הסוטלול, היא הופיעה בשניים מתוך 95 חולים (2.1%) שהוקצו לאבלציה וב-18 מתוך 104 חולים (17.3%) שהוקצו לסוטלול (יחס סיכונים 0.12; רווח בר-סמך 95%: 0.03-0.50; P = 0.004).
בשכבת האמיודרון, היא הופיעה בשבעה מתוך 108 חולים (6.5%) שהוקצו לאבלציה וב-17 מתוך 109 חולים (15.6%) שהוקצו לאמיודרון (יחס סיכונים 0.41; רווח בר-סמך 95%: 0.17-0.99; P = 0.048).
בשכבת האמיודרון, טיפול תרופתי היה קשור לשיעור גבוה יותר של תופעות לוואי, כולל עלייה פי 3 בתמותה שאינה לבבית (5.6% לעומת 16.5%), עלייה פי 2 באי ספיקה נשימתית (4.6% לעומת 11.0%), עלייה של 50% באשפוזים בשל אי ספיקת לב (19.4% לעומת 31.2%), עלייה של 65% בספסיס (5.6% לעומת 9.2%), עלייה פי 3 בדלקת ריאות (3.7% לעומת 11.9%) והופעה של פיברוזיס ריאתי או תסנינים בשיעור של 4.6% (לעומת 0%), בהשוואה לאבלציה.
החוקרים מסכמים כי בקרב חולים כשירים לטיפול עם סוטלול, אבלציה היתה קשורה לסיכון נמוך יותר לנקודת הסיום המשולבת העיקרית. בקרב חולים כשירים לאמיודרון, תוצאי היעילות היו דומים בין אבלציה לאמיודרון. עם זאת, תופעות הלוואי היו בולטות יותר בקרב חולים שהוקצו לטיפול עם אמיודרון.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות