במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת Annals of the Rheumatic Diseases, מטרת החוקרים היתה לקבוע את המובהקות הקלינית של דלקת עורק הרקה (GCA: giant cell arteritis) תת קלינית בחולי פולימיאלגיה ראומטיקה (PMR) ואת גישת הטיפול האופטימלית בחולים אלה.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים אספו חולי PMR אשר עמדו ב-2012 European Alliance of Associations for Rheumatology/American College of Rheumatology Provisional Classification Criteria ל-PMR, לא סבלו מתסמיני GCA והיו תחת מעקב שגרתי במשך שנתיים.
החולים הוקצו לשתי קבוצות על סמך ממצאיהם הסונוגרפיים: חולי PMR מבודדת וחולי PMR ו-GCA תת קלינית. החוקרים השוו את התוצאים בין הקבוצות (הישנות, טיפול עם סטרואידים, וטיפול עם תרופות אנטי ראומטיות משנות מחלה).
מנתוני החוקרים עולה כי במחקר השתתפו בסך הכל 150 חולי PMR (50 עם GCA תת קלינית), עם חציון מעקב (טווח בין-רבעוני) של 22 (20-24) חודשים. מתוכם 47 חולים (31.3%) סבלו מהישנות, כאשר 31 (62%) היו מקבוצת ה-GCA התת קלינית ו-16 (16%) מקבוצת ה-PMR המבודדת (p<0.001).
בקבוצת החולים אשר אובחנו עם GCA תת קלינית לא נמצאו הבדלים במינון ההתחלתי הממוצע של פרדניזון (סטיית תקן) בין אלה שסבלו מהישנות ואלה שלא (32.4±15.6 לעומת 35.5±12.1 מיליגרם, בהתאמה, p=0.722). עם זאת, החולים עם GCA תת קלינית שחוו הישנות עברו הפחתת מינון (tapering) מהירה יותר של פרדניזון במהלך 3 החודשים הראשונים בהשוואה לאלה שלא חוו הישנות, כאשר המינון הממוצע בחודש השלישי עמד על 10.0±5.2, לעומת 15.2±7.9 מיליגרם ביום (p<0.001).
עוד עולה מתוצאות החוקרים כי לא נמצאו הבדלים בין החולים שעברו הישנות ואלה שלא מקבוצת ה-GCA התת קלינית בכל הנוגע לגיל, מין, חלבון מגיב C וקצב שקיעת האריתרוציטים.
לסיכום, ממצאי החוקרים מדגימים כי חולי PMR המאובחנים עם GCA תת קלינית הראו מספר גבוה יותר באופן מובהק של הישנויות במהלך תקופת מעקב של שנתיים, וזאת בהשוואה לחולי PMR מבודדת. עוד הדגימו החוקרים כי מינונים התחלתיים נמוכים יותר של סטרואידים וכן הפחתת מינון מהירה יותר במהלך שלושת החודשים הראשונים נמצאו גם כן כגורמי סיכון להישנות.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות