טיפול עם מעכב קולטן ADP P2Y12 (P2Y12) של טסיות בתוספת אספירין מהווה את הטיפול הסטנדרטי בחולים העוברים צנתור כלילי טיפולי (PCI: percutaneous coronary intervention) לתסמונת כלילית חריפה (ACS). בהשוואה לטיפול עם קלופידוגרל, פרסוגרל וטיקגרלור נקשרות עם השפעות אנטי-תרומבוטיות טובות, אך הן בעלות סיכון מוגבר לדימום.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת JAMA network open, מטרת החוקרים היתה לתאר את המגמות העתיות (secular trends) והגורמים קובעי הבחירה הראשונית וההחלפה של מעכבי P2Y12, כולל דה-אסקלציה (מעבר מפרסוגרל או טיקגרלור לקלופידוגרל).
כרקע למחקרם, מציינים החוקרים כי עם עדכוני ההנחיות האחרונים, יש חשיבות בתיאור דפוסי הטיפול הנוכחיים וכן את הסיכון לדמם בבחירת הטיפול.
לצורך כך החוקרים ערכו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי במסגרתו השתמשו בנתונים מ-MarketScan Commercial Claims Data החל משנת 2010 ועד ל-2019 על מנת לאתר מטופלים בני 18 שנים ומעלה שעברו PCI עבור ACS, לא השתמשו במעכבי P2Y12 בשנה הקודמת וניפקו מרשם למעכבי P2Y12 במהלך תקופה של 30 יום לאחר שחרורם מאשפוז בעקבות PCI. אנליזת הנתונים נערכה בין חודש פברואר למאי 2022.
חשיפת המחקר הוגדרה כטיפול עם קלופידוגרל, פרסוגרל וטיקגרלור, עם גורמים קובעים הכוללים סיכון לדימום כפי שנמדד באמצעות Academic Research Consortium for High Bleeding Risk criteria, מאפיינים סוציודמוגרפיים, תשלום (copays) על מעכבי P2Y12 וכן אירועי דמם במהלך המעקב.
בנוסף, החוקרים העריכו את השכיחות של כל מעכב P2Y12 בקרב החולים שהחלו את הטיפול וכן את שכיחות החלפת הטיפול תוך 12 חודשים לאחר PCI. החוקרים השתמשו במודלי רגרסיה לוגיסטית מרובת משתנים ורגרסיית הסיכונים הפרופורציונליים של קוקס על מנת להעריך את הקשר בין הסיכון לדימום בבסיס המחקר וביטויי הדמם במהלך המעקב והטיפול הראשוני ודה-אסקלציה של הטיפול.
מתוצאות החוקרים עולה כי בתקופה בין 2010 ל-2019, זוהו 62,423 חולים שהחלו טיפול עם מעכבי P2Y12 (נשים, 22.4%; גברים, 77.6%; גיל [סטיית תקן] ממוצע, 54.32 [7.13] שנים). השכיחות של התחלת טיפול ראשוני עם קלופידוגרל ירדה מ-77.5% ב-2010 ל-29.6% ב-2019, בעוד שהטיפול הראשוני עם פרסוגרל או טיקגרלור עלה מ-22.5% ל-60.4%. בתוך שנה אחת לאחר ה-PCI, 11.0% מהחולים החליפו את הטיפול, וזאת בעיקר בשל דה-אסקלציה. שכיחות הדה-אסקלציה עלתה מ-1.8% בשנת 2010 ל-12.6% בשנת 2018.
עוד עולה מתוצאות החוקרים כי בין השנים 2016 ל-2018, ל-8,588 מתוך 22,886 (37.5%) מטופלים היה סיכון לדימום גדול בבסיס, מה שצמצם את שיעורי בחירת הטיפול עם פרסוגרל או טיקגרלור כטיפול ראשוני (יחס סיכויים מתוקנן, 0.78; רווח בר-סמך של 95%, 0.74-0.84).
בנוסף, מתוך 11,285 החולים שהחלו טיפול עם פרסוגרל או טיקגרלור, סיכון לדימום גדול בבסיס המחקר (יחס סיכונים מתוקנן, 1.11; רווח בר-סמך של 95%, 1.00-1.23) והיארעות של דימום במהלך תקופת המעקב (יחס סיכונים מתוקנן, 4.42; רווח בר-סמך של 95% 3.62-5.93) נקשרו עם דה-אסקלציה.
לסיכום, ממצאי החוקרים מעידים על שינוי חזק בהעדפה של פרסוגרל וטיקגרלור כטיפול הראשוני בחולי ACS אשר עברו PCI וכי שיעור הדה-אסקלציה עלה במהלך תקופת המחקר. סיכון גדול לדימום בבסיס המחקר נקשר באופן מתון עם בחירת הטיפול הראשונית, אך היה קשר מוגבל עם דה-אסקלציה.
החוקרים מציינים כי השימוש הגובר במעכבי P2Y12 חזקים יותר מדגיש את ההזדמנויות בנוגע לשיפור האסטרטגיות ממוקדות מטופל במטרה לשמור על פעילות נוגדת טסיות אופטימלית, תוך הפחתת הסיכון לדימום במהלך התקופה התת חריפה לאחר PCI בקרב חולים שעברו ACS.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות