שימוש ממושך באופיואידים (למעלה מ-90 יום) לאחר פציעה מעמיד את המטופל בסיכון לתופעות לוואי. במחקר אשר ממצאיו פורסמו בכתב העת European Journal of Pain, החוקרים בדקו את דפוסי המרשמים לאופיואידים לאחר שבר רדיוס מרוחק (דיסטלי). בנוסף, נבדקה ההשפעה של גורמים שונים לפני ואחרי השבר מבחינת הסיכון לשימוש ממושך של אופיואידים.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר עוקבה בהתבסס על מידע שנאסף באופן שגרתי במסגרת שירותי הבריאות במחוז סקונה, שוודיה, וכלל רכישות של אופיואידים במרשם. בסך הכל נאספו נתוניהם של 9,369 חולים מבוגרים שאובחנו עם שבר ברדיוס בין השנים 2015-2018 והיו במעקב במשך שנה אחת לאחר השבר.
החוקרים חישבו את שיעורי החולים עם שימוש ממושך באופיואידים, על פי חשיפות שונות ובסך הכל. החוקרים השתמשו בהתפלגות פואסון על מנת לחשב את יחסי הסיכונים המתוקננים עבור החשיפות הבאות: שימוש קודם באופיואידים, הפרעה נפשית, קבלת ייעוץ לכאב, ניתוח לשבר ברדיוס מרוחק וטיפול במסגרת ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה לאחר השבר.
מתוצאות המחקר עולה כי 664 (7.1%) מהחולים השתמשו באופן ממושך באופיואידים (4-6 חודשים לאחר השבר). שימוש קבוע קודם באופיואידים, אשר הופסק, בתקופה של עד חמש שנים לפני השבר העלה את הסיכון לשימוש ממושך בהשוואה לחולים נאיביים לאופיואידים.
גם שימוש קבוע באופיואידים וגם שימוש שאינו קבוע בשנה שלפני השבר נקשר עם סיכון מוגבר. כמו כן, הסיכון היה גבוה יותר גם עבור חולים עם הפרעה נפשית ובאלה אשר עברו ניתוח.
החוקרים לא מצאו השפעה מובהקת של ייעוץ כאב במהלך השנה שחלפה מבחינת הסיכון לשימוש ממושך באופיואידים. עם זאת, טיפול במסגרת ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה הפחית סיכון זה.
החוקרים מסכמים כי פציעה נפוצה כגון שבר רדיוס מרוחק עשויה להוות שער לשימוש ממושך באופיואידים, במיוחד בקרב חולים עם היסטוריה קודמת של שימוש באופיואידים או עם הפרעה נפשית.
כמו כן, משום ששימוש קודם באופיואידים במהלך חמש השנים קודם לפציעה מגביר במידה ניכרת את הסיכון לשימוש קבוע, יש להתחשב בהיסטוריית השימוש באופיואידים בעת תכנון טיפול זה.
בנוסף, יש להתחשב גם בהיסטוריה של הפרעות נפשיות בעת שקילת התחלת טיפול עם אופיואידים. עוד מוסיפים החוקרים כי ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה לאחר הפציעה נקשרו עם סיכון נמוך יותר לשימוש ממושך וכי יש לעודד טיפול במסגרות אלו.
תגובות אחרונות