באופן מסורתי, גיל צעיר בעת האבחון עם סרטן השד (BC) היווה גורם הקורא למתן טיפול יתר. קיימים נתונים מוגבלים ועם תקופת מעקב קצרה על הערך הפרוגנוסטי של גיל בעת האבחון עם סרטן שד חיובי ל-HER2 ועל התועלת בטיפול נוגד HER2 בקרב חולות צעירות.
עוד בעניין דומה
במסגרת המחקר APHINITY, אשר נערך כפאזה 3 וממצאיו פורסמו בכתב העתJournal of the National Cancer Institute, החוקרים ערכו מחקר בינלאומי, אקראי, כפול סמיות ומבוקר אינבו. משתתפות המחקר היו חולות בשלב מוקדם של סרטן שד חיובי ל-HER2. החוקרים בדקו כיצד הוספה של פרטוזומאב לכימותרפיה אדג'ובנטית וטראסטוזומאב משפיעה על המטופלות. בנוסף, נבדקו הערך הפרוגנוסטי וערך הניבוי של הגיל על שרידות ללא מחלה פולשנית (IDFS: invasive disease-free survival) כמשתנה מתמשך ודיכוטומי (מטופלות עד גיל 40 או מבוגרות מ-40). על מנת להמחיש הטרוגניות אפשרית של טיפול-השפעה על בסיס גיל כגורם מתמשך, החוקרים ערכו אנליזת subpopulation treatment effect pattern plot.
בסך הכל נכללו 4,804 מטופלות במחקר, כאשר 768 (16.0%) מהן היו בנות 40 או פחות מכך בעת גיוסן. תקופת המעקב החציונית היתה 74 חודשים (טווח בין-רבעוני = 62-75). גיל צעיר לא נמצא כבעל ערך פרוגנוסטי, לא כמשתנה דיכוטומי (יחס הסיכונים = 1.06, רווח בר-סמך של 95%: 0.84 עד 1.33) ולא כמשתנה רציף (יחס הסיכונים = 1.00, רווח בר-סמך של 95%: 1.00 עד 1.01).
היעדר ההשפעה הפרוגנוסטית של הגיל נצפתה ללא קשר לסטטוס קולטני ההורמונים או לזרוע הטיפול. בנוסף, לא נצפתה אינטראקציה מובהקת סטטיסטית בין גיל לבין השפעת הטיפול עם פרטוזומאב (P interaction = 0.61). הוספת הטיפול עם פרטוזומאב הובילה לשיפור ב-IDFS הן בקרב עוקבת המטופלות הצעירות (יחס הסיכונים = 0.86, רווח בר-סמך של 95%: 0.56 עד 1.32) והן בעוקבת המטופלות המבוגרות יותר (יחס הסיכונים = 0.75, רווח בר-סמך של 95%: 0.62 עד 0.92).
תוצאות דומות נצפו ללא קשר לסטטוס קולטני ההורמונים. בכל תת הקבוצות שנעשו לפי גיל, אנליזת ה-subpopulation treatment effect pattern plot איששה את התועלת של הטיפול עם פרטוזומאב מבחינת IDFS למשך שש שנים.
לסיכום, במטופלות אשר אובחנו בשלב מוקדם עם סרטן שד חיובי ל-HER2 וקיבלו טיפולים עדכניים למחלתן, גיל צעיר לא הראה ערך פרוגנוסטי או ניבויי, וזאת ללא קשר לסטטוס קולטני ההורמונים של החולות.
מקור:
תגובות אחרונות