מטרת ניתוח פוסט-הוק זה היתה לבדוק את הקשר בין שינוי ברמת האלבומין בשתן על פני שנה לבין הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית או כלייתית.
עוד בעניין דומה
מחקר LEADER שבוצע בעבר השווה נטילת לירגלוטייד במינון של עד 1.8 מ"ג/יום אל מול אינבו בנוסף לטיפול הבסיסי למשך 3.5-5 שנים בקרב 9,340 מטופלים עם סוכרת סוג 2 וסיכון מוגבר לתחלואה קרדיווסקולרית.
במחקר הנוכחי חישבו את השינוי ביחס אלבומין-קריאטנין בשתן (Urinary Albumin to Creatinin Ratio- UACR) מרמת הבסיס ועד שנה לאחר ההתערבות במטופלים עם הפחתה של 30%, (n=2,928), הפחתה של 0-30% (n=1,218) או עלייה כלשהיא ביחס UACR (n=4,124) בלי תלות בסוג ההתערבות.
בעזרת רגרסיית COX חושבו סיכונים לאירוע קרדיווסקולרי משמעותי (MACE), תוצאי נפרופתיה מורכבת החל משנה אחת לאחר ההתערבות ועד סוף תקופת הניסיון בקבוצות משנה לפי UACR בסיסי [מתחת ל-30 מ"ג/גרם, 30-300 מ"ג/גרם או מעל 300 מ"ג/גרם]). ניתוח הנתונים תוקנן עבור קביעת הטיפול כגורם יחיד ועבור משתנים בסיסיים הקשורים לתוצאים בתחלואת לב וכלי דם וכליות.
תוצאות הניסוי הראו כי עבור MACE יחס הסיכונים עבור אלו עם שינוי ב-UACR בשיעור של מעל 30% היה 0.82 (רווח בר-סמך של 95%; 0.71-0.94, p=0.006) ובשיעור של 0-30% היה 0.99 (רווח בר-סמך של 95%; 0.82-1.19, p=0.912) לעומת הקבוצה הביקורות עם עליה כלשהיא של UACR. עבור הקבוצה עם תוצאי נפרופתיה מורכבת יחס הסיכונים של קבוצות אלו היה 0.67 (רווח בר-סמך של 95%; 0.49-0.93, p=0.02), ו-0.97 (רווח בר-סמך של 95%; 0.66-1.43, p=0.881) בהתאמה. תוצאות אלו נמצאו ללא תלות לשיעורי UACR בסיסיים באופן עקבי בשתי הקבוצות.
לאחר תקנון יחס הסיכונים נותר מובהק וקבוע עבור הקבוצה עם הפחתה בשיעורי UACR של מעל 30% עם מיקרו ומאקרו-אלבומינאוריאה.
מסקנת החוקרים היתה כי הפחתה ברמת האלבומין בשתן במהלך השנה הראשונה נמצאה קשורה להפחתת סיכון לתחלואת לב וכלי דם וכליות, ללא תלות בטיפול. ניטור רמות אלבומין בשתן נותר כלי חשוב בניהול מהלך מחלת הסוכרת אשר לא נמצאת מספיק בשימוש.
מקור:
תגובות אחרונות