במאמר חדש, שיצא בכתב העת המדעי BMJ Palliative care, קבוצת מחקר בריטית מאוניברסיטת UCL שבלונדון ניסתה לאמוד את הדיוק של התחזיות הפרוגנוסטיות אותם נותנים רופאים בשלבים שונים של גסיסה בנוגע למועד התמותה, ומתוך כך לקבל תובנה בנוגע להיקפה של אי הוודאות הקלינית.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו ניתוח משני של נתונים ממחקר עוקבה פרוספקטיבי. במחקר נערך מבחן מקוון שכלל 20 הערכות של חולים פליאטיביים ובוצע על ידי חברי איגוד הרפואה הפליאטיבית ברחבי בריטניה. 99/166 סיימו את המבחן (60%), מה שהביא בסה"כ ל-1980 הערכות (99 משתתפים × 20 הערכות בכל מבחן). המדד המרכזי שחושב הוא ההסתברות למוות תוך 72 שעות (0% הישרדות מסוימת - 100% מוות בטוח) עבור 20 המקרים שהוצגו.
דיוק ההערכות של הרופאים נותח באמצעות חמישה ספי חיתוך שונים לחישוב רגישות וסגוליות: 50%, 40/60%, 30/70%, 20/80% ו-10/90%, כאשר מקרים שנופלים בטווח בין הקצוות הללו נחשבים "בלתי מוגדרים". ערך החיזוי החיובי (PPV) וערך החיזוי השלילי (NPV) ומספר המקרים הבלתי מוגדרים חושבו עבור כל טווח.
שימוש בסף של 50%> לעומת >50% הפיק PPV של 62%, NPV של 74% ו-5% מקרים לא ידועים. כאשר הסף שונה ל-10%> לעומת >90%, ה-PPV ו-NPV עלו ל-75% ול-88%, בהתאמה, על חשבון גידול של מקרים לא מוגדרים של עד 62%.
החוקרים מסכמים כי כאשר הרופאים מעריכים סיכוי גבוה מאוד (≥90%) או נמוך מאוד (10%) למוות קרוב, הדיוק הפרוגנוסטי שלהם משתפר. עם זאת, זה מגדיל את מספר המקרים הלא מוגדרים. דבר זה מצביע על כך שהחיזוי הקליני עשוי להמשיך ולהיות בעל תפקיד של פרוגנוזה שגרתית, אך ייתכן שגישות אחרות (כגון שימוש בציונים פרוגנוסטיים) נדרשות במקרים שבהם הערכות הרופאים אינן ברורות.
מקור:
תגובות אחרונות